מילים: רחלי שביט | לחן וביצוע: רוני גינוסר | מתוך האלבום "כחוט השני", 2012
הַמֶּתַח בָּאֲוִיר
הַמֶּתַח שֶׁבַּגּוּף
תָּמִיד יוֹתֵר בָּהִיר
תָּמִיד כִּמְעַט שָׁקוּף
מִמַּה שֶׁמִּתְבָּרֵר
מִמַּה שֶׁמִּתְבַּשֵּׂר
עַל חוֹף הַמְּצִיאוּת
מוּל נוֹף הַוַּדָּאוּת
הַשֶּׁקֶט הַשָּׁבִיר
הָרוֹגַע הַבָּדוּי
תָּמִיד יוֹתֵר מֵעִיר
תָּמִיד עַל סַף וִידּוּי
וְאֵיךְ תָּמִיד הַצִיפִּיָּה
פִּי אֶלֶף מַסְעִירָה
מִמַּה שֶׁעוֹד יִקְרֶה
מִמַּה שֶׁכְּבָר קָרָה…
זוכת פרס אקו"ם ע"ש עלי מוהר לעידוד פרסום היצירה למחברת בתחום המוסיקה הפופולרית, תשע"ד - 2014
מנימוקי ועדת השיפוט:
"הוועדה מצאה בשיריה של רחלי רעננות, מקוריות ויכולת מוכחת לצעוד בבטחה בתפר שבין שירה לפזמונאות, דבר שאינו ברור מאליו ואינו נפוץ בימינו..."
"נהוג להאשים את העברית, בעיקר המושרת, בהיותה שפה עיצורית, קשה, חורקת, לא חושנית, לא מתמסרת...
אני חולקת על הטענה הזאת.
העברית היא לחלוטין שפה מוסיקלית.
והיא מגיבה למגע הנכון, כמו שחימר יבש מגיב למים על האובניים:
היא מתגמשת. היא מתערסלת. היא מתעגלת. היא מתיכה ומזיעה את עצמה - ואז היא מתחילה להבריק.
באשר אלי -
אין דבר שמהנה אותי יותר מלהתפלש בה, בעברית, בין גבולתיה המבניים של הכתיבה הפזמונאית.
דווקא בתוך מבנה סגור, מהודק ומוגדר - יש לי חופש להתפרע מבלי לאבד כיוון ומבלי לצאת מהקווים..."
